חיפוש
  • Noa Salti

אני טיפה בים של האשטגים וסטוריז

וואלה לא יודעת מה להגיד לכם.. נראה לי שאני לא בנויה לזה. אני מבינה אמנם את כל החוקים, יודעת מה אני צריכה לעשות ואיך אני צריכה לעשות, אבל בכל זאת, לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. 

הגעתי לנקודה המיוחלת בעסק שלי, בה אני יכולה לבחור עם מי לעבוד. בדיוק עברתי לע.מורשה וכעת אני בנקודה בה אני כבר עושה סלקציה בלקוחות שלי, וזו באמת שמחה גדולה. אבל עדיין יש איזו משוכה שאני עומדת לפניה ולא מצליחה להביא את עצמי להרים את הרגל כדי לעבור אותה. לפחות לא באופן עקבי.

אומרים היום לבעלי עסקים ש"אם אתה לא שם אתה לא קיים". ומה זה ׳שם׳? לא מספיק שיש לך פרופיל פייסבוק ואינסטגרם, אתה גם צריך להיות פעיל בהם ברמה היומיומית. לכתוב, להעלות תמונות, סרטונים... ואת מי זה באמת מעניין מה אני עושה כל שניה בחיים שלי? ואני לא אומרת את זה מתוך צניעות. בינינו, הפוסטים והסטוריז שלנו לא תמיד מעניינים במיוחד... באותה נשימה אני מודה שאם אני לא רואה פעילות כלשהיא של חבר/ עסק ברשתות החברתיות באופן כזה או אחר, אפילו אם הסטורי שלו משעמם רצח, אני באמת שוכחת מקיומו. הוא לא 'קיים'. 

אז אני כאן, בקונפליקט מתמשך ביני לבין עצמי, נקרעת בין הצורך שלי בפרטיות, וחוסר העניין המשווע שלי בסטוריז באינסטגרם, מול ההבנה הבלתי מעורערת שאם אני לא ׳שם׳ אני לא קיימת. אני נקרעת בין הדור של שנות השמונים, שיכול במקום מסוים להתמודד עם עולם ללא פלאפונים ומדיה חברתית (כי כבר היו שם) לבין דור המילניום, שהתנהלות יומיומית היא דרך המראות השחורות הקטנות האלה.

שלא יהיו טעויות, אני לא מתלוננת. ללא פייסבוק או אינסטגרם לא היו לי חלק מהלקוחות שלי היום. וכשאני בוחרת להעלות איזה 'סטורי', אני עושה זאת בכיף מתוך מקום אמיתי שבא לי באמת לעשותו, אבל איך לעזאזל אני מביאה את עצמי כל יום לנופף בידיים שלי בין כל המוני המנופפים שרוצים רק להזכיר לכולם שהם קיימים?

ואז מגיעה ההשוואה העצמית... אני מנסה להגיד לעצמי שזה שאני לא מקבלת מספיק לייקים באינסטוש בהשוואה לקולגות שלי, לא אומר שאני לא מוכשרת. הרי לשם זה הולך, להשוואות בלתי נגמרות שתכליתן מיותרת לחלוטין. למה לעזאזל זה משנה לנו כמה לייקים יש לנו או כמה צפיות בסטורי? הרי יש לי עבודה תודה לאל, אני מתפרנסת יפה. אני כמעט שנתיים עצמאית, והעסק שלי פורח. אז איך זה שמידת תשומת הלב שאני מקבלת ברשתות החברתיות מאפילה לפעמים על כך שהכל מעולה בעסק שלי?

אם לא היה לי צורך לבטא את עצמי אמנותית, או אם לא הייתי עסק שצריך להישאר 'קיים', הייתי זוכה לצאת מהמירוץ הזה, לחיות את חיי בשלווה נטולת הוכחה. כמו שאני חיה בלי טלוויזיה כבר המון שנים...

והחוקים משתנים כל הזמן בקצב היסטרי. וכל תמונה צריכה האשטגים ספציפיים, ומי ילך וינבור עכשיו לחפש האשטגים טובים? ולמה אני לא יכולה פשוט לזרוק את הפוסטים שלי על הפיד ולקבל את תשומת הלב והחשיפה שאני כל-כך אוהבת? חשבתי שנושא ה'מקובלים' וה'לא מקובלים' נגמר בכיתה ו'. אבל בסוף, לא משנה מה הגיל שלנו, בתוך הראש אנחנו תמיד נישאר בכיתה ג', ונחפש את תשומת הלב של חברינו, ונשווה את עצמנו אליהם.


בתוך הראש, אנחנו תמיד נישאר בכיתה ג

רוב הזמן אני מצליחה לחיות בשלווה עם עצמי, אבל לפעמים הדשא הזה של השכן, פשוט ממש ממש ירוק. פתאום כל מה שיש לי, נראה לא מספיק. וכמובן שזה בולשיט.

מישהו חכם פעם אמר לי שאין דבר כזה "לא מספיק" - לא מספיק יצירתית, לא מספיק מוכשרת, לא מספיק מעניינת, לא מספיק יפה... אין כזה דבר. יש שני דברים: יצירתית או לא יצירתית, מוכשרת או לא מוכשרת, מעניינת או לא מעניינת וכו'. כי באמת, מה זה ה'מספיק' הזה? ומי מחליט כמה זה 'מספיק'? אני על עצמי? סכנת נפשות. הרי אני לעצמי - לעולם זה לא יהיה מספיק...

אז היום אני במוד שהכל מספיק. ולא איכפת לי כמה לייקים תעשו לי! :)



114 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול