חיפוש
  • Noa Salti

להיות יצירתית לא רק בתוך הראש שלי


בתוך הראש שלי אני מאריו טסטינו, סטיבן מייזל או אנני לייבוביץ'. האנשים שהם ההשראות שלי, יושבים לי עמוק בתוך המוח, וכל הכישרון הזה רק מחכה לפרוץ החוצה מתוכי, ולהראות לכולם את מה שאני יודעת כבר בתוכי. אבל אף אחד לא רואה את זה דאם איט!

טוב נו, אולי אני לא סטיבן מייזל...... אבל כן יודעת שנים שיש לי המון מה להביע, לא משנה באיזה סוג של יצירה אני עוסקת. רק שתמיד הייתי צריכה לעבוד מאוד מאוד קשה כדי שמישהו יצליח לראות את זה. בסוף אנחנו לא יוצרים רק בשביל עצמינו, ובשביל הנפש שלנו. בסוף, אנחנו כן צריכים את השיקוף הזה של הזולת לגבי העשייה שלנו. מתישהוא רק להביע את עצמך בשביל עצמך ולדעת בתוך הראש שלך שאת יצירתית זה אחלה והכל, אבל זה לא מספיק, אנחנו רוצים גם שיבינו אותנו, שיזדהו איתנו, שלא נרגיש לבד. ואיך יבינו אותנו אם לא נביע את עצמנו במדויק?

זה לא תמיד מצליח, והקשר בין מה שהיה לך בראש לבין מה שיצרת שואף לאפס, ומילא אין קשר בין מה שדמיינת למה שיצא, את מסתכלת על מה שיצא ובא לך לדפוק את הראש בקיר.


כשהתחלתי לצלם דוגמניות, לא ידעתי כלום. ההתנסות הראשונה שלי עם דוגמניות מקצועיות היתה בבית הספר של רון קדמי. באותה תקופה בכלל לא צילמתי אנשים. צילמתי כניסות לבתים. היתה לי אובססיה לדלתות ולשערים, לפינות רחוב צבעוניות ודלתות מסתוריות שהסתקרנתי לדעת מה יש מאחוריהן.

אבל לפני שפרשתי לצלם דלתות, צילמתי את החברות שלי בתיכון, ועוד לפניכן אפילו צילמתי את הברביות שלי. (כן כן) הייתי מלבישה אותן יפה, מסרקת אותן, מעמידה אותן ומצלמת במצלמת פוקט המעאפנה שהיתה לנו בבית.


אני זוכרת את עצמי מחזיקה מצלמה פעם ראשונה מול דוגמנית מקצועית, כשכל חבריי לכיתה (האהובים יש לציין) עומדים מסביב ומקליקים. אמנם לכל אחד היה את תורו לצלם, אבל כולנו כמו צלמי פפארצי בטקס אוסקר מנסים לתפוס את הפריים הטוב ביותר. צלמת אחת מגיחה בשפגט מלמטה, צלם אחר נתלה מהתקרה, עוד אחד מתגנב מאחורי הקוליסות והכל כדי לתפוס בעדשה כל עווית קטנה שיש לדוגמנית להציע.

הסתכלתי על כל החברים שלי, כשכל אחד צילם בתורו, והם נראו לי כל כך מנוסים... דיברו עם הדוגמנית, נתנו לה הנחיות, צחקו איתה. איפה אני ואיפה הם? כשהגיע תורי לצלם, לא היה לי מושג מה לעשות. התחבאתי מאחוריי המצלמה ולא הוצאתי הגה. פחדתי להוציא מילה, הרגשתי שאין לי מה להתחיל להנחות אותה, אם כבר היא יכולה להנחות אותי... ופשוט לחצתי על הכפתור הזה עושה קליק.

תוך 5 דקות נגמר התור שלי, וחבר אחר מהכיתה עלה על הפודיום.


לא הבנתי כלום. עצרתי לחמש שניות, והמשכתי לצלם את הדוגמנית מזוית אחרת, בלי באמת להרגיש שאני מבינה מה אני עושה.

הסשן הסתיים ועברתי על התמונות שצולמו. אוקיי הן היו לא רעות בכלל, אבל עדיין היתה בי תחושה של פיספוס. הרגשתי שאני סתם מצלמה עם גוף של בנאדם שלוחצת על כפתור שסה"כ מתעד את המכונה המשומנת היטב הזו שנקראת דוגמנית מקצועית. את התאורה כבר כיוונו לנו, את הדוגמנית כבר הביאו לנו, גם איפור, שיער וסטיילינג היה שם ברמה הגבוהה ביותר, והרגשתי שכל מה שעשיתי זה ללחוץ על כפתור. וכך היה במשך תקופה ארוכה. הרגשתי שאני עובדת על כולם, כשבעצם אני יודעת כלום ושומדבר.


אפילו לרטש עוד לא ידעתי. מתוך שיעור מעשי בקורס של רון קדמי. דוגמנית: נועה סרור

צילמנו עוד ועוד דוגמניות, ותחושת הפיספוס תמיד חזרה. תחושה כזו שיכולתי יותר.. אבל לתחושת הפיספוס התלוותה גם תחושת תיסכול. כי מילא להרגיש פיספוס, לפחות תדע איפה פיספסת, ובמה?

לא ידעתי להסביר אפילו מה יכולתי לעשות טוב יותר. לא יכולתי להבין למה התמונות שלי לא מספיק מרגשות אותי. בהתחלה לא ידעתי אפילו שהן צריכות לרגש אותי, פשוט נהניתי לצלם אסתטיקה ויופי, כמו תמונת פספורט, בלי שום תחכום. אבל כשראיתי את ההתרגשות שעולה בי מתמונות של חבריי לכיתה, התבאסתי על עצמי שלא ניסיתי יותר, והרגשתי מתוסכלת כי לא ידעתי איפה יכולתי לשפר.


בפרויקטים ושיעורי בית, הרעיונות שלי תמיד היו יצירתיים מאוד, אבל הביצועים לא שיקפו את מה שרציתי. ובאמת שלא היה לי מושג מה לתקן. זו תחושה נוראית לדעת בתוך תוכך שיש לך כישרון, שאת יצירתית בטירוף, שיש לך רעיונות ממש מטורפים, אבל אף אחד לא רואה את זה. אף אחד לא מצליח לראות כמה את יצירתית כי משהו בדרך שבה את מביעה את עצמך לא עובד. זה תיסכל אותי.


לאט לאט משהו בכל זאת קרה. המשכתי לעשות, לקבל ביקורות מאנשים שונים, להתבונן שוב ושוב בעשייה שלי ולאט לאט הדברים התחילו לבלוט ולהתחדד.

הדרך הכי טובה ללמוד, היא פשוט להמשיך ולעשות. כל הזמן. ולטעות הרבה. וואו כמה טעיתי (ועדיין).

כמובן שגם לא הייתי מסתפקת רק בלטעות, הייתי גם משוויצה בטעות שלי בלי לחשוב פעמיים. מפרסמת באינסטוש ובפייסוש, שולחת לאנשים שיראו את הפאדיחה הגדולה. בלי להבין כמובן שזו טעות ואני מביכה את עצמי...

בסוף הקורס, כבר הבנתי הרבה יותר. ואפילו זכיתי למחמאה גדולה מרון קדמי על הקפיצה שעשיתי בקורס, והשיפור שחל בעבודות שלי. אבל זו היתה רק חממה קטנה בדרך לצילום אופנה באמת מקצועי. כי עדיין לא ידעתי למשל כיצד להנחות דוגמנית.


הדרך ללמוד היא להמשיך ולעשות. טסט דוגמנית - וונדי בלחסן, יולי מודלס

במסגרת קורס החיים שלי, קורס היצירה והאמנות, קורס החיפוש העצמי שלעולם לא ייגמר אני משתדלת לצלם כמה שיותר דוגמניות. בד"כ כאלו שגם בתחילת דרכן, וצריכות בעצמן ללמוד איך לעמוד מול מצלמה. זהו לימוד משותף מפרה ביותר, וכמעט תמיד הוא מניב תוצאות נפלאות, אבל בעיקר בעיקר המון לקחים ותובנות על מה עובד ומה לא.

כמובן שלא תזכו הפעם לראות את מה שלא עובד, היום אני מנסה להימנע מלפרסם תמונות מביכות שצילמתי. אבל הנה אחד הטסטים שלימדו אותי הכי הרבה בכל מה שקשור להנחיית דוגמנית.

וונדי המקסימה מסוכנות יולי, בצילומי טסט הכי פשוטים שיש. בלי איפור, בלי שיער, בלי סטיילינג, בלי לוקיישן מתוחכם. רק אני והיא במיני סטודיו שלי בבית.



גם היום אני לא יודעת הכל, וטוב שכך. אחרת מה הכיף פה? שתמיד יהיה לנו מה ללמוד. על היצירה שלנו, על העבודה שלנו עם אנשים, ובעיקר על עצמינו. רק תמשיכו ליצור. גם אם אין לכם מושג מה אתם עושים.





46 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול