חיפוש
  • Noa Salti

עושה סרטים

לפני כמה חודשים הסתובבתי עם חברה שלי באיזה קניון והיה שם דוכן של ספרים מכל מיני סוגים. כמובן שמה שמשך אותי במיוחד היו ספרי האמנות והצילום. נתקלתי שם בספר תמונות סטילס מתוך הסרט "נהג מונית", שזה אחד הסרטים האהובים עליי, עם השחקן האהוב עליי בכל הזמנים רוברט דה-נירו. פתחתי את הספר וכל-כך התרגשתי. לא בגלל שהתמונות היו כאלו מדהימות.. סה"כ זה צילומי סטילס שמתעדים את הסצנות של הסרט. אבל מה הגניב אותי בזה? שאותו צלם סטילס, איש או אישה עם יכולת טכנית לפחות כמו שלי, פשוט היה שם. היה במקום הזה ולקח חלק בחוויה שביצירת הסרט ההיסטורי הזה. היסטרי היה לדמיין את אותו צלם בר מזל עומד על הסט מול השחקנים הענקיים האלה, כשהם כבר לבושים ומאופרים, עמוק בתוך הדמויות שלהם, ומתעד אותם עובדים. מתעד אותם יוצרים את אחת היצירות הגדולות והבלתי נשכחות של תולדות הקולנוע. זה היה נראה לי כ"כ מרגש וקסום.


Texi Driver, Robbert De-Niro

תיעוד רגעים היסטוריים זה לא עניין של מה בכך, יש בזה עוצמה שאי אפשר להסביר. נכון, אני פחות מתעניינת בלתעד רגעי ספורט, או רגעי תקשורת, פוליטיקה ומדינה. בכל זאת, מאמנות באתי ולאמנות תמיד אשוב. אם היו מבקשים ממני לתעד את ואן גוך או את פיקסו או את דאלי בתהליך עבודתם, הייתי עפה על זה. כי זו היסטוריה שעושה לי את זה. היסטוריה שקשורה באמנות, היסטוריה שהיא יצירה.

ואז חשבתי לעצמי, רגע... זה לא אמור להיות כ"כ מסובך לעשות משהו כזה. אמנם לא בעולם הציור, אבל בהחלט בעולם הטלוויזיה והקולנוע האהובים עליי כל-כך. נשארו לי קצת קשרים פה ושם אצל אנשים מהתחום.. אני אתחיל לשאול.. אולי מישהו יעזור.

אתנחתת הסבר קצרה; את אהבתי לקולנוע גיליתי בטעות. איך גיליתי את הקולנוע זה סיפור בפני עצמו, אז הרשו לי לקצר פשוט ולהגיד שתמיד התעניינתי בכל מיני תחומי יצירה. צילום אמנם תמיד היה הדבר הכי מיידי עבורי, אבל אהבתי כל סוג של יצירה. ועודני. ומתוך הניסיונות שלי ללכת ללמוד משהו "פרקטי", איכשהוא הגעתי לאחד המקצועות שנחשבים הכי פחות פרקטיים שיש... הלכתי ללמוד תקשורת וקולנוע לתואר ראשון. בקצרה אומר שבאתי בגלל התקשורת ונשארתי בגלל הקולנוע. הקולנוע, שלפניכן לא משך אותי במיוחד, פתאום נכנס אל תוך חיי בסערה, וסחף אותי לעולם הקסום שלו.



אז כמו שאפשר להבין, עזבתי את עולם הקולנוע בלב שלם, ורק שנים אח"כ היה לי את האומץ להודות בפני עצמי שצילום סטילס היא היא תשוקתי האמיתית.

אבל החיבה לעולם הקסום של הקולנוע תמיד תישאר, ומעצם זה אני מוצאת את הדרכים הקטנות שלי לגעת בו מידי פעם. בכל מיני דרכים... אולי תדעו עליהן בהמשך.. אני קוראת להן 'גיגים'. מעין חלטורות חד-פעמיות כאלה שאני נהנית לעשות, והן בעיקר בשביל החוויה והתחושה הכיפית שלקחתי חלק ביצירה כזו.

כך למעשה מצאתי את עצמי מפלסת את דרכי לעבר המטרה החדשה שלי – לצלם סטילס בקולנוע ובטלוויזיה. והצלחתי!! כמה זה כיף להיות על סט צילומים, במיוחד כשמסביבך שחקנים כל כך גדולים ומשמעותיים בתרבות הישראלית. שחקנים שגדלתי עליהם. כאלו שבתור ילדה הייתי צופה בהם בטלוויזיה בשקיקה, צוחקת מהבדיחות שלהם ב"זהו-זה" או ב"שכנים שכנים", מתרגשת מהם בסרטים או בהצגות שאמי היתה לוקחת אותי בילדות. פתאום הם כאן לידי, אמיתיים ונושמים. ואני מתעדת אותם בעשייה הקסומה שלהם, בתוך הסצנות ומחוץ לסצינות. הם מחייכים אליי, כי תמיד מחייכים לצלמים (אלא אם כן הם פפראצי...), עושים לי פרצופים מצחיקים, מבקשים שאצלם אותם יחד תמונה למזכרת. וואלה, אני חולה על זה.


ששון גבאי משתעשע עם המצלמה שלי

אז בימים אלו יצאה לאקרנים הסדרה המצוינת "שטוקהולם" של דני סירקין הבמאי הכי מקסים שהכרתי בכל שנותיי בתעשיית הקולנוע. עשה המון סדרות קאלט שקצרה היריעה הזו מלהכיל, אז פשוט תעשו גוגל.

ואני הייתי חלק מזה. כמה התגעגעתי להיות על סט צילומים כזה...

הנה כמה מהתמונות שאני הכי אהבתי. שמעבר לסצנות מנסות להעביר את התחושה המיוחדת שיש על סט צילומים כזה. הקראות שעושים השחקנים בחדר עם הבמאי, חזרה על הסצנה גם מילולית וגם פיזית לפני שמתחילים לצלם כשהבמאי נותן אימפוטים קטנים. השתעשעות של השחקנים מול המצלמה שלי, רגעי בהייה ושיעמום, רגעי לחץ, הכנה של הארט על הסט. ועוד ועוד ועוד...






174 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול