עד לפני שנה וחצי, כשהיו אומרים לי שאם אני רוצה יותר לקוחות אני צריכה לחשוף את עצמי יותר, להצטלם, לעשות יותר סטוריז, לשתף יותר בחיים הפרטיים שלי, הייתי אומרת "לא תודה, לא בשבילי".
אולי זה לא נראה ככה עכשיו, אבל אני תמיד חוששת מחשיפת יתר. חוששת להביך את עצמי, את המשפחה שלי. ובאמת לא הכי מתחברת להתפשטות יתר במדיות החברתיות.
כרווקה, העסק שלי שרד, ואיכשהוא זה הספיק... תמיד ידעתי שהגעתי לאיזשהוא מיצוי משאבים ושאני חייבת לעשות צעדים חדשים ואמיצים כדי לפרוץ מחדש. היה לי גם ברור בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי לפרוץ שוב, אבל פחדתי והתביישתי – "מה יגידו עליי", "מי היא בכלל", "את מי אני מעניינת?" "איזה פאדיחות..."
וכך יצא שבמשך תקופה מאוד ארוכה, דחיתי ודחיתי, וממש עצרתי את עצמי מלהצליח. מנעתי מעצמי הנאות ומותרות, ולפעמים אפילו צרכים בסיסיים רק כי הייתי מוכנה להסתפק בעסק שמרוויח מספיק כדי לסגור את המינוס. הסתפקתי במועט.
אבל אז נכנסתי להיריון, וחרדת הקיום הרימה את ראשה. זה כבר לא רק אני פה בעולם הזה, ועכשיו יש לי עוד שתי נשמות לדאוג להן. התחילו לי מחשבות כמו ללכת ולהיות מזכירה באיזה-שהוא משרד, אבל רק לדמיין את עצמי עובדת בעבודה כזו, עשה לי סחרחורות. חוצמזה, הבנתי שזה לא באמת יעזור לי להרוויח יותר כסף, אלא סתם ייתן תחושה שקרית של ביטחון כלכלי כלשהוא. כמובן שזו אשליה.
האסימון נפל - אין לי זמן לביישנות, או ל"לא נעים" או ל"מה יחשבו ומה יגידו עליי". אני עומדת להיות המפרנסת היחידה לתאומות, ואם אני לא אעשה את הצעד הזה שכבר רבים אמרו לי לעשות, ואתן פוש רציני, שאני יודעת בוודאות שיגדיל לי את העסק, אני פשוט עושה עוול לי ולבנות שלי.
אז עם הבטן ההיריונית, התחלתי לצלם מאחורי הקלעים, כל פרויקט קטן שעשיתי.
תוך כדי התהליך שבו אזרתי סוף סוף את האומץ לשים את עצמי בפרונט, הבנתי שאני לא חייבת ל"התפשט" ולחשוף את נבכי נשמתי והוויתי כדי להשיג עוד לקוחות, וכשהתחתי לצלם סרטונים, פתאום גם התחלתי ליהנות מזה. אולי אני נראית נורא נינוחה, כאילו זה בא לי מאוד טבעי, אבל תדעו שהייתי צריכה באמת לעבוד על עצמי הרבה כדי להשתחרר ולהיחשף.
הנה אחד הסרטונים הראשונים שעשיתי כשעוד הייתי בהיריון:
יש שביל זהב אחד שמתאים רק לי ולדרך שלי. והוא מאפשר לי להרוויח משני הכיוונים. גם לחשוף את עצמי במידה כזו שזה ירגיש לי סביר, וגם להגדיל את הקהל שלי. מצד אחד זה מקום שדרש ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי, מצד שני הוא לא גרם לי להרגיש מובכת מידי או חלילה להצטער על הצעד הזה.
כל עוד אני נאמנה למי שאני מציגה, ולא מנסה לשים על עצמי מסיכות ולהיות מישהי אחרת. האנשים הנכונים יגיעו אליי.
האמת שהספקתי לא הרבה לפני ההיריון, אולי גם יצא לכם להיתקל בסרטונים האלה.. ותשמעו... מה שהסרטונים הקטנטנים והמצחיקים האלה עשו לשם שלי בתוך זמן קצר היה מדהים.
פתאום לא רק החברים והמשפחה מגיבים לי, אלא גם אנשים שאני לא מכירה שהגיעו משומקום ואיכשהוא נתקלו בסרטון שלי. כאלו שכתבו לי שהם נהנים לעקוב אחריי, ושאני מביאה תוכן מעניין. ולבסוף גם התעניינו בשירות שלי!
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי פנו אליי נשים רבות שהתעניינו בפרויקט שלי "הפנים שמאחורי המותג" – צילומי תדמית למעצבות אופנה ואקססוריז, אבל הרגשתי שהביישנות הזו, והפחד הזה להיות מול מצלמה ממש בולם אותן.
אני חושבת שברגע שיש לנו סיבה מספיק חזקה לעשות משהו, האומץ מגיע איתו. אם תשאלי את עצמך "למה?" מה התשובה שתקבלי?
אני החלטתי לפני שנה וחצי ששום פחד לא ינהל לי את החיים, בטח לא כשמדובר בפרנסה ושתי פיות שיש לי להאכיל. ואני מודה על ההחלטה הזו כל יום, כי ברור לי שבזכות זה העסק שלי רק ימשיך לגדול.
זה לא סוד שאני מתעסקת בחודש האחרון בפרויקט ספציפי שמטרתו להביא לקדמת הבמה את כל המוכשרות שעומדות מאחורי המותגים שלהן. מעצבות אופנה שרגילות לתת למוצרי האופנה שלהן להיות בפרונט, עושות צעד אמיץ ומשמעותי ומציגות את עצמן ללקוחות שלהן. לא דרך סלפיז מפולטרים עד כאב, ללא אזניים של חתול או משקפי שמש מזויפים. פשוט הן, כפי שהן. (טוב נו, עם קצת ריטוש, אבל מזערי ביותר).
הנוסחה מאוד פשוטה: שימי את עצמך בפרונט באופן עקבי = לקוחות חדשים יגיעו.
אז אם את מעצבת אופנה, שרוצה ומוכנה לקחת את הקפיצה הקטנה והראשונית הזו אל עבר מותג עם שם חזק שילך לפנייך, כזה שיש לו קהל לקוחות רחב -
שלחי לי כוכב כאן בתגובות, ויחד נוודא אם זה הדבר שיכול לעזור לך לפתוח את צוואר הבקבוק של השיווק.