לכל דור צלמים יש את הקטע שלו. אני שייכת לדור הריאליטי (לפחות מבחינת הצילום). הדור שמתיימר להציג את האמת, מחפש כל הזמן את הרגעים האותנטיים גם בתוך עולם שהוא מלא באיפור וספריי לשיער.
אני רואה את המאמץ והניסיון לחשוף כל הזמן את השקר הזה ולהראות את הבולימיה מאחורי הרזון, את הצלקות מאחורי המייק-אפ, את הטבעי, את הלא מושלם... פתאום יש יותר רצון וצורך לצלם כמה שיותר קרוב למציאות, אנשים אמיתיים! חארטה. זה עדיין למראית עין, זה עדיין צריך להראות אסתטי. הכיעור חייב להראות פוטוגני ומעניין. אני לא קונה את זה שאנחנו שם מבחינת טבעיות וגם מאמינה שלעולם לא נוכל להיות לגמרי טבעיים, כי בשנייה שהמצלמה מול הפנים שלנו, משהו בלתי רצוני קורה לנו בגוף, וגם הלא טבעי שלנו, שם מסיכה ונראה טבעי מאוד.
לא כ"כ מפריע לי שאנחנו לא טבעיים עד הסוף. כי את האמת יש לי בעיניים. את האמת אני רואה יומיום. דווקא באמנות שלי, אני מנסה ליצור משהו שלא קיים במציאות, משהו מיוחד שאני לא רואה כל יום, או משהו שיש בו אסתטיקה מסוימת. אסתטיקה לא חייבת להתבטא בדוגמנית מאופרת למשעי, אסתטיקה יכולה להתבטא גם בצילום חושפני מאוד של אישה מלאה בצלקות ו"פגמים" חיצוניים, ועדיין תהיה בתמונה הזו אסתטיקה מסוימת.
כשאני מצלמת אני רוצה לייצר יופי מחודש. אני רוצה להגיד משהו ודרך ההבעה שלי היא אמנותית, אסתטית אז אולי אני כן אחליט שזה מתאים לאפר את הדוגמנית שלי או לסדר לה את השיער. אין בכך שום דבר רע. רק אמירה. ובאמירות אין נכון או לא נכון, טוב או לא טוב. יש אמירה, וזה הכל. המתבונן הוא שבוחר אם להתייחס לאמירה או לא.
אני לא יודעת אם זה משתקף מהעבודות שלי, אבל אני בנאדם של פרויקטים שמתחילים ונגמרים. יש לי כל הזמן מה להגיד, והמווון. אני לא מפסיקה לדבר. הדיבורים אצלי בראש בעיקר. כלפי חוץ אני לא דברנית מטורפת, אני גם לא שתקנית, אבל לא תמצאו אותי מפטפטת כל היום. דווקא בתור ילדה הייתי ביישנית ושקטה, אבל זה היה רק כלפי חוץ. בפנים תמיד היו לי סערות מטורפות שחיכו ליום הזה שאני ארגיש מספיק בטוחה בעצמי כדי להוציא אותם החוצה. אם הייתם במוח שלי, הייתם מקבלים כאב ראש בדקה. לפחות בתקופה הזו של חיי. המוח שלי מתפוצץ מדברים שאני רוצה להגיד ולהביע. אני חושבת שיש בי אפילו סף של שיגעון שאני די בקלות עלולה לחצות אותו ולהתחרפן.
בגלל כל העומס הזה שיש לי בראש, אני לא רואה את עצמי בוחרת בקו אחד בולט באמנות שלי לאורך זמן. כמו הרבה אמנים או צלמים, שיש להם חותמת אחת מאוד ברורה בה הם משתמשים כל החיים. כיף להם, אני קצת מקנאה בהם לפעמים, מצד שני אני נקרעת אם אני צריכה לבחור ולהתחייב למשהו אחד לתקופה ארוכה. אני אוהבת פרויקטים קצרים. כאלו שיש להם התחלה, אמצע וסוף. ככה אני גם בחיים. אבל פעם בכמה זמן, אני זקוקה לאיזה משהו גדול כזה שיגרום לי להרגיש סיפוק גדול, ניצחון גדול והכי חשוב יגרום לי לבלוט. לזמן מה אני צריכה להרגיש בולטת. אבל לא לכל החיים, לזמנים קצרים, פיקים קטנים כאלה שבאים והולכים, זה עושה לי טוב וככה אני רוצה שזה יישאר האמת.
במסגרת הרצון שלי לחקור סגנונות שונים של הבעה ואמנות ויזואלית, לקחתי כמה תמונות ישנות של דוגמניות שצילמתי וערכתי אותן אחרת. יש כמה דפי אינסטגרם מגניבים כאלה שמחזירים קצת עטרה ליושנה ומצלמים בסגנון דומה לאיך שהיינו מצלמים בשנות ה-80-90. ובאופן כללי יש טרנד כזה בצילום (כן גם בצילום יש טרנדים) של חזרה אחורה בזמן. יש אפליקציות שמצלמות עם פילטר מיוחד שמדמה מצלמות פוג'י וקודאק משנות ה-80 וה-90. בקמפיינים אמנם עושים את זה עדיין מאוד נקי ואסתטי
אם אתם סביב הגיל שלי, כלומר, נולדתם בשנות ה-80, פשוט תפתחו אלבום משפחתי ישן ותיזכרו בכל הזוועות. פלאש חזק שמשטיח את כל הפרצוף, איפור לפעמים מוגזם, בגדים שלא קשורים לכלום. קומפוזיציה עקומה, חיתוכים מוזרים, לפעמים גם היה איזה כתם לא ברור על התמונה כי הגאון שצילם פשוט הכניס את האצבע שלו לפריים בלי לשים לב. בקיצור – חוויה. החלטתי לנסות ולשחזר את סגנון הצילום הזה עם כמה תמונות שצילמתי בשנה האחרונה. אמנם לא הכנסתי אצבע לפריים, אבל בהחלט דאגתי לצלם ולבחור את הפריימים הכי מעניינים לטובת מטרה זו.
בראש שלי שמתי את כל הרגעים האלה שאת וחברות שלך מחליטות שאתן רוצות להיות דוגמניות אז אתן מצלמות אחת את השנייה עם מצלמת הפוקט המעאפנה של ההורים, דופקות פוזות מחפיצות כאלה שראיתן בכלמיני מגזינים משנות ה-80 או בפרסומות בטלוויזיה. מסיימות סליל שלם של פילים שמכיל בסביבות ה-30-40 תמונות עם איזה 4-5 לוקים, ופשוט מקוות לטוב, כי אין לכן דרך לראות את התמונות לפני שיגמר סליל הפילים ותלכו לחנות לפתח את התמונות.
וכשהתמונות סוף סוף מוכנות... אתן רוצות למות מבושה כי דוגמניות יותר עקומות מכן לא קיימות. אז כזה. כזה בדיוק רציתי לשחזר, רק עם דוגמניות אמיתיות ויפות :)
באינסטגרם תוכלו למצוא את התמונות תחת ההאשטאג: #rephotographia
כך שאם תרצו לשתף אותי בתמונות כאלו משלכם, אתם יותר ממוזמנים.
המהממות המצולמות:
ליסה הרצברג
אליסה וייסברד
מריאנה ברשקובסקי
דניאל ברוך
נעה תאומי
הדס (דסי)
ויקה שצ'ופק
בטי זלצר
דנה פסנקו
שאני רז
קארינה לאמר